<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' ביעור חמץ ח"א</h1>
<h2>דף ד.</h2>
המשכיר בית לחבירו בי"ד אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק ומסתב' די"ג גרסינן מדקאמר משמסר לו המפתח חל י"ד ועוד היכי קמיבעיא לן לקמן המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לא דהא אמרינן על המשכיר לבדוק. אלא בי"ג גרסינן. והכא כגון דאחזיקו בה נמי בכספא ואפ"ה אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק, כדגרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ב) מסר לו המפתח מהו מחלוקת ר"ש ורבנן דתני תמן מסר מפתחו לע"ה הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח ותני ר"ש מטמא וקי"ל כת"ק ומפתח לחודי' לעולם לא קני וכן הלכה כוותי'. ובעי' מני' דרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק וכגון דליתא קמן דנשיילי' לאטרוחי להאי מאי תניתוהו הכל נאמנין על הביעור אפי' נשים אפי' עבדים ואפי' קטנים לאו משום דחזקתו בדוק כו' וקאמרו הני בדיקני' מ"ד וכו' ופסק ר"י אבן גיאות ז"ל אי איתא קמן נשיילי' ואי ליתא קמן ולא ידעו אי בדק אי לא חזקתו בדוק ואי (מחזיק) [מוחזק] דלא בדק ואמרו הני בדיקני' המניהו רבנן בדרבנן ומסתב' דבעיין דלא איפשיטא (ומתרצי' איכא לאוקמא בדלא ידעו אי בדק אי לא בדק וטעמו דאמרינן הכא) וכי משני לעולם חזקתו בדוק כי היכי דלא תפשוט מיני' אין חזקתו בדוק דאמרינן דאיכא למימר חזקתו בדוק והכא כגון דמוחזק שלא בדק ומשום אמירה דהני, ואיכא לאוקמא בדלא ידעו ומשום אמירה דהני. ומסתב' דבדקינן. והמשכיר בית לחבירו (ד':) בי"ג בחזקת(ו) בדוק ונמצא שאינו בדוק א"י לחזור משום מקח טעות דאפי' בדוכתא דיהבי אגרא ובדקי' ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ואי משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק ואם לא על המשכיר לבדוק כדפסקינן.
<h2>דף ה:</h2>
ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ול"י לך חמץ שלך אי אתה רואה וכו' ואוקימנא בשלא קיבל עליו אחריות יכול יקבל פקדונות מן הגוים שקבל עליו אחריות ת"ל לא ימצא אין לי אלא בגוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר שמותר בשלא קבל עליו אחריות גוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שמותר ת"ל לא ימצא תנא מהדר אהיתרא ונסיב קרא לאיסורא משום לך לך אמרי' תרי זימנא וחזינן לרבוותאי כמה פירושא. ומסתב' משום לך לך תרי זימנא איצטריך לא ימצא לאיסורא דאי לאו לא ימצא הוה דרשינן כריה"ג בפ' כ"ש (כ"ח:) דאמרי תרי לך כתיבי חד לשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך דשלך תהא דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל גוי שכבשתו (מותר) [אסור] ונקיט לא ימצא לאיסורא דלא תדרוש חד לך (ושלך) [לשלך] יהא, אלא חד לגוי שכבשתו וחד לגוי שלא כבשתו וכדאמרינן התם. וש"מ בקיבל עליו אחריות בין כבשתו בין לא כבשתו אסור לא קיבל עליו אחריות מותר בכ"מ בין בבתים בין בגבולין ודתניא הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער בשקיבל עליו אחריות ייחד לו בית אין זקוק לבער אע"ג דקיבל עליו אחריות שנאמר שאור לא ימצא בבתיכם והאי לאו בית דידי' היא.
<h2>דף ו.</h2>
אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי ואינו עובר עליו שכבר בטלי' וכופה עליו שלא יאכלנו ולמוי"ט שורפו ואם מצאו אחר הפסח כיון שבטלו הוי כהפקר. ומסתב' אסור באכילה ומותר בהנאה. ירוש' (פ"ב ה"ב) המפקיר את חמצו אחר הפסח מהו כו' מר חשש להערמה ומר לא חשש להערמה ש"מ היכא דליכא למיחש להערמה מותר. ואר"י אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה. ואר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשיירה קודם למ"ד יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור קודם הפסח אבל דעתו לחזור זקוק לבער שמא יבא תוך הפסח ואפי' מר"ה צריך לבער ובשאלתות דר' אחאי קודם למ"ד יום דאין זקוק לבער לכשיגיע זמן ביטולו מבטלו ורש"י פי' דמדמי לי' לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער. ירושל' בלשון אחר הדא דתימא בשיש דעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפי' קודם למ"ד יום צריך לבדוק ובספק אבל בוודאי אפילו מר"ה צריך לבער אמר (רבא) [ר' בא] אפי' יש דעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלוך ולא יחזור. וצ"ע. ואית למימר דעתו לחזור דקאמר בגמרא דילן בפסח קאמר.
<h2>דף ו:</h2>
אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל סמוך לבדיקה בלילה ומשביטלו אינו עובר עליו בב"י וב"י ולימא הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ליבטל וליהוי כעפרא. ירושלמי (פ"ב ה"ב) רב אמר שצריך שיאמר בשעת שמבער אקב"ו על ביעור חמץ וצריך שיאמר כל חמץ שישנו ברשותי שא"י בו יהא בטל. מ"ט (וליבטלו בארבע) גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפי' ודעתי' עלי' וכי משכח לה לבטלה דלמא משכח לה לבתר איסורא ולא ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה ונבטלי' בשית שהיא שעת הביעור לרבנן כיון דאסורה דרבנן שווי' כדאורייתא דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחוטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ואפי' שרירן ויבשין מיהא שמעינן דהלכה כרב גידל דאי לא נבטלי' בשית. נבטלי' בד' כיון דלאו זמן ביעורו היא ולאו זמן איסורו דלמא פשע ולא מבטיל ליה הלכך לאחר בדיקה. ואי פשע ולא בטל מבטל לכשיזכיר ואפי' לר"י דאמר שעת ביעור היא שעה חמישית כיון דאיכא שהות שעה ששית דמצי לבערו פשע ולא ביער בחמישית. והא דתניא הי' יושב בביהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטל בלבו א' שבת וא' יו"ט בתלמיד שיושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו. וירא שמא תחמיץ דקדים ומבטל לי' מקמי דתחמיץ אבל בתר דאיחמץ לא מצי לאבטולי דבתר איסורא היא ואי משכח בתר איסורא אע"ג דבטלי' איכא למיחש דלמא אתי לאתהנויי וצריך הבערה מדרבנן. ואי משכח לה ביו"ט כופה עליה את הכלי כדאמרינן. ומסתב' דשליח מבטל וגבי הפרה (נדרים ע"ב:) וגבי השואל את הפרה (ב"מ צ"ו:) הוא דפליגו בהשואל משום דהכא כתיב בעליה והתם כתיב אישה יקימנה הא בעלמא שלוחו של אדם כמותו.
<h2>דף ז.</h2>
ואר"י הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור רב פפא משמיה דרבא אמר לבער ואסיקנא בלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע כ"פ בעל ביעור חמץ ואיפסיקא הלכתא על ביעור נמי להבא משמע לפי שאם יברך לבער הרואה יאמר, על ביעור לשעבר הוא ואם בירך על ביעור יחזור ויברך. וה"נ איפסיקא הל' בהמוציא (ברכות ל"ח:). ובירושלמי טעמא אחרינא כדכתיבנא בעיטור (הל' ציצית ש"ג ח"ב). ומיבעיא לי' לברוכי ברישא דאר"י כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וזמן איכא דבריך דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא דלא בריך דהא לא קבע לי' זמן שהא המפרש והיוצא בשיירה שדעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ומי שלא בדק אור י"ד יבדוק שחרית ויבדוק בתוך המועד ולאחר המועד ומאן דמברך סבר מידי דהוה אפדיון הבן דמברך כל יומא בתר למ"ד יום ומסתברא דרשות הוא ומנהגא דילן לברך. ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כשחיטה שאינו מברך אלא אחת על כמה בהמות ובשם רבי' סעדי' מי שבירך על ביעור אין להפסיק עד שיבטל ואם שח בין ברכה לביטול חוזר ומברך ורבי' האי אמר ירושה היא מאבות שאין לשוח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע משיחה לבו מוכן למעשה ומי שלא עשה כן לא יצא י"ח וכן עמא דבר ואיכא מאן דמדמי להו לתפלין דאמרינן (מנחות ל"ו.) שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. ומסתב' דל"ד לתפלין דהתם תרתי מצוה וצריך לברך על שתיהן אבל הכא כולה חדא מצוה היא דהא כל שעה שאוכל אינו נמנע מלשוח וכ"ז שיושב בסוכה אינו מברך אלא ברכה אחת וכ"ז שדעתו לשתות ואינו (משיח ו) [מסיח] (עי' ק"ג:) אינו מברך אלא ברכה אחת, ה"נ כ"ז שמתעסק בבדיקה רשות בידו (להסיח) [להשיח] והמחמיר יחמיר. ופי' ר"י אבן גיאות בדיקת חמץ דרבנן היא וכיון שהבדיקה לשם ביעור היא והביעור עיקר עליו מברכין ואחר בדיקה מבטל ונראה מדבריו שהביעור לשון שריפה והיא ברכה [על עשה] מן התורה. ומסתברא ביעור לשון ביערתי הקודש מן הבית ומלשון ביעור שביעית שמבערו לאוצר (תוספתא סוף שביעית) ועל הבדיקה מברכין מדרבנן ולא על הביטול והבדיקה תחלת המצוה ואין לנו לברך על בדיקת חמץ שבבדיקה לא יצא י"ח ואנו מברכין על ביעור שהיא לשון בדיקה ולשון ביעור. וי"ל [עוד] ברכת ביעור על הביטול וברכת עשה מה"ת היא ולפיכך אין אנו מברכין על בדיקת חמץ. וע"כ נהגו שלא לשוח עד שיגמור הביטול. ואחר הבדיקה (י':) מצניע החמץ שיש לו או שמצא וזמן אכילתו וזמן ביעורו פלוגתא (דר' ורבנן) לקמן (י"א:).
<h2>דף ח.</h2>
בדיקת בתים. אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר מ"ט (ד'.) אר"נ ב"י בשעה שב"א מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה. ואם חל י"ד בשבת בודקין אור י"ג. ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה. אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ירוש' וכי יש חמה בלילה תפתר בשלא בדק אור י"ד יבדוק שחרית הדא אמרה אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר. ואור החמה לא בחצר דאמר רבא חצר א"צ בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם ולא לאכסדרה דאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת אלא לארובה שבחדר. ואין בודקין צדדי' לא לאור החמה [וכו'] ולא לאור האבוקה ואבוקה מ"ט לא אר"נ ב"י זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וזה א"י רב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו ור"י אומר האי בעית והאי לא בעית. ורבינא אמר האי משוך נהורא והאי לא משוך נהורא. ירושלמי מבואות האפלין לבודקן ביום לאור הנר מיליהן דרבנן אמרין לא כמה דמנהיר ביממא מנהיר בלילא דאר"ה כד הוה ערקין באילין בנייתא בסדרא רבא היו מדליקין עלינו נרות בשעת שהיו כהין ידעין שהוא יום ובשעת שהיו מבהיקין היינו יודעין שהיא לילה. נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות. בשעה שהיו כהות היו יודעין שהוא יום כו' ש"מ מבואות האפלין מצותן בלילה לאור הנר. תנו רבנן חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן א"צ בדיקה ובתוס' אוצרות תבואה ובירושלמי גג הבד וגג המגדל הדא דתימא דגבוה ג' אבל אין גבוה ג' כארץ הן ובאותו שלא נשתמש בו חמץ אבל נשתמש בו חמץ אפי' כמה גבוה צריכה בדיקה. [ואוצרות יין וכו'] התם במסתפק אבל באוצרות שמן אפי' במסתפק אין צריך בדיקה מ"ט שמן יש לה קבע לאכילה יין אין קבע לשתיי' א"ר חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא"י במסתפק.
תניא חור שבין אדם לחבירו כגון חורין האמצעין זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק כו' והשאר מבטלו בלבו וחור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אמר כל עצמו א"צ בדיקה מפני הסכנה שאומר כשפים הוא עושה לו אר"ח בית דגים א"צ בדיקה והא תניא צריך בדיקה הא ברברבתא הא בזוטרתא ארבב"ח בי מלחי ובי קירי צריך בדיקה ואר"פ בי תמרי ובי ציבא צריך בדיקה. תניא רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת כלומר חוצצת הבית מכותל לכותל א"צ בדיקה בנוסחא דרש"י (ורבוותאי דתנאי) [גרסינן צריך בדיקה וכו' ורבוותאי גרסי וכו'] מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתי' צריך בדיקה ל"ק דמדליא א"צ בדיקה דמיתתאי צריכה בדיקה [ור"ח גרס וכו'] וה"פ טעמא דעצים ואבנים סדורין תחתיה [הא אין עצים ואבנים סדורים תחתיה] צריכה בדיקה ל"ק התם דמדליא ואין עצים ואבנים סדורים תחתי' בודק אפי' לצד הפנימי שבבית שעוברים תחתי' אבל עצים ואבנים סדורים תחתי' בודק צד החיצון שבבית ואינו בודק צד הפנימי אבל רבינו יצחק אבן גיאות ז"ל פי' צריך על המטה קאמר ומסתב' כדפרישית.
<h2>דף ח:</h2>
זה הכלל כ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה כגון אוצרות יין שא"צ בדיקה וכן כיוצא בהן. ובמה אמרו ב' שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ במסתפק והוא מחלוקת ב"ש וב"ה דתנן בש"א ב' שורות ע"פ כל המרתף וב"ה שתי שורות החיצונות שהן העליונות ופליגו בה רב ושמואל אמר רב עליונה ושלמטה הימנה שורות חביות הרואה את התקרה ורואה את הפתח ועוד שורה חביות אחת למטה הימנה שעומדת תחת העליונה ע"פ רוחב המרתף שרואה את הפתח ואינו רואה את התקרה ושתים אלו חיצונות שרואה את פתח הבית, ושמואל חיצונה ושלפנים הימנה שורה א' ע"פ רוחב המרתף שרואה הפתח והתקרה ועוד אחרת שלפני' שרואה את התקרה ואינו רואה את הפתח ושתים אלו עליונות ואיכא למ"ד חיצונה ושלפנים הימנה ב' שורות מן הארץ עד שמי קורה קאמר וב"ש דאמרו ב' שורות ע"פ כל המרתף כר' יוחנן דאמר שורה אחת כמין גם ותני ר' חייא כוותי' דרב וכולהו כוותי' דשמואל והלכתא כוותי' דשמואל (ור"פ ור') יצחק בשם רבינו שרירא ורבינו האי ז"ל.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף ירושלמי וכי יכולין ישראל לבער חמצן כאחת ודווקא דלא חזינן הא חזינן חיישינן ולא אמרינן אכלתי' וצריך בדיקה מספק ולא סגי בביטול לר"ז דאמר בלחם משיירה אימר שיירה אימר לא שיירה דהיינו אימר אוכלתי' אימר לא אוכלתי' ולרבא נמי הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי.
<h2>דף ט:</h2>
ואלו הלכות פסוקות שלא הזכירן הר"ר אלפסי ז"ל וצריכין להתברר. א'.גט' ציבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל היינו ט' חניות. ב'.גפירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתניא ט' חניות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן ספק אסור ובנמצא הלך אחר הרוב גבי חמץ נמי כיון דחזי דשקל עכבר בין לרבא בין לר"ז כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי וספיקא דרבנן בכל בדיקת חמץ וצריך בדיקה וסיפא א"צ וכן פירשו כל המפרשים ויש מחכמי דורינו שאומרים שמחצה על מחצה א"צ בדיקה דספיקא דרבנן הוא ולקולא ולר"ז צריך ביטול ולרבא אפי' ביטול א"צ דתרי ספיקי נינהו ולא מסתב' דאית לי' לפרושי להאי סברא בלחם ודאי משיירה ועוד אפי' בתרי ספיקא בעי ביטול ובחד ספיקא בעי בדיקה. ג'.גב' ציבורין א' של מצוה וא' של חמץ וב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק וב' עכברים א' שקל חמץ וא' מצה ולא ידעינן הי להאי עייל היינו שתי קופות דאמרי' שאני אומר דבדיקת חמץ דרבנן היא ואיכא למיתלי תלינן לקולא ול"צ בדיקה וכיון דבטלי בלילה ל"צ ביטול אחרינא. ד'.גצבור א' של חמץ וב' בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל ואי להאי עייל היינו ב' שבילין א' טמא וא' טהור. והלך באחד מהם ועשה טהרות והלך חבירו בשני ועשה טהרות רי"א אם נשאלו לזה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין בב"א טמאין ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים כו' וגבי חמץ נמי אם בא לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא ואיכא למיתלי תלינן ואין א' מהן צריך בדיקה ואם בא בב"א שניהן צריכין בדיקה דכיון דחזי' חיישינן ואם בא לשאול עליו ועל חבירו קי"ל כר' יוסי. ה'.גספק על ספק לא על היינו בקעה דתניא בקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ומדלא קאמר פלוגתא דר"א ורבנן ש"מ דגבי חמץ לבקעה בימות החמה מדמינן לה ואפי' רבנן מטהרין ולא צריך בדיקה דבדיקת חמץ לספק טומאה ברה"ר מדמינן לה. ו'.געל ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן דתנן כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה להיכן הלכה וחכ"א בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ופירש"י לגבי חמץ אפי' ר"מ [מודה] דלא צריך בדיקה. ז'. על ובדק ואשכח פלוגתא דר' ורשב"ג וגבי חמץ מודה רשב"ג דל"צ בדיקה. ח'.גהניח ט' ומצא י' פלוגתא דר' ורבנן דתנן הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין זב"ז וחכ"א חולין וה"נ לרבנן עכברין גוררין לאותן ט' שהניח וי' שמונחין אדם אחר הניחן וצריך לבדוק כל הבית. ט'.גהניח יו"ד ומצא ט' היינו סיפא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל. וחכ"א חולין וה"נ לרבנן אעפ"י שמצא א' צריך לבדוק כל הבית בשביל האחרות.
<h2>דף י:</h2>
הניח בזוית א' ומצא בזוית האחרת פלוגתא דר' ורשב"ג ה"נ לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחושש לעכבר יש לחוש לא זהו אלא אחר ולרשב"ג תולין שמא הוא עשה ושכח וא"צ בדיקה כך פירש"י, ולא אתבריר פירושא מ"ש דלא אמרינן בכולהו בדיקה חמץ דרבנן ולקולא ומ"ט לא מדמין להו לספק טומאה ברה"ר ורבוותא מדמין להו לכולהו למאי דדמי לי' ולא אמרי' בו בדיקת חמץ דרבנן ולקולא אלא [גבי] שאני אומר וצ"ע. אמר רבא נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה שאין דרכו של עכבר לפרר ולא אמרינן מיכל אכלי והני פירורין לאו דעכבר נינהו אלא פירורין דעלמא אתי וצריך למיבדק לההוא ככר. בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מהו ואת"ל היינו האי דעל היינו האי דנפיק עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מי אמרינן הא ודאי אחרינא הוא. א"ד ארמוי' רמיי' מיני' את"ל עכברים לא ארמי אהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר בפי' וכו' עכבר וככר בפי חולדה מהו מי אמרינן הא ודאי איהו הוא או דלמא אם איתא דאיהו הוה ככר בפי עכבר אבעי לי' לאשתכוחי או דלמא מחמת ביעתותא היא דנפיק תיקו ומסתברא בבדיקת חמץ דרבנן היא ולקולא ובביטול סגי בכולהו ואי' מ"ד בעיא קמא (ומציעותא) א"צ בדיקה [ומציעתא צריך בדיקה] בתרא מיבעי' (צריך בדיקה) דכל את"ל הלכה היא בעי רבא ככר בשמי קורה [וכו' ככר בבור] צריך סולם להעלותו או לא כו' הכא ודאי לא עבדה דסלקה מנפשה א"ד זמנין דנחית לצרכי' ואתי למיכל (אמר ליה) [את"ל] זמנין דנחית לצרכי' ואתי למיכל. ככר בפי נחש צריך חבר להוציאה או לא בדידי' אטרחוהו רבנן בממונא לא אטרחוהו רבנן א"ד ל"ש תיקו. וכולהו בעי בדיקה, ובפי נחש א"צ אלא ביטול.
רי"א בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור ירושלמי הי ניהו שעת הביעור שעה ה' כר"מ. וחכ"א לא בדק אור י"ד בודק י"ד שחרית לא בדק שחרית יבדוק תוך המועד לא בדק תוך המועד יבדוק לאחר המועד פירש רבינו אלפסי ז"ל תוך הפסח ולאחר הפסח ורש"י פי' תוך המועד עד שעה ו' ולאחר המועד מו' שעות ולמעלה. ומה שמשייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו שמא תבא חולדה ותטול בפניו (ט':) ויהא צריך בדיקה אחריה או שמא הניח י' ומצא ט' דמוכחא מילתא דעכבר נטלו ואפי' לר' דאמר (י'.) מנה מונח ומנה מוטל על א' צריך בדיקה אבל לא ידע כמה הן ולא הצניען א"צ לחזור ולבדוק ובביטול דלילה סגי.
<h2>דף יג.</h2>
ת"ר י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות ומשיירין מזון ב' סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ד' שעות דר"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע ולא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ותנן י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת (דר"א) [דר"מ] וחכ"א בזמנן ור"א בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן וחזינא פלוגתא ביני רבוותא ור"ח פי' כר"א בר צדוק בלא טעמא. ורבי' אלפסי אמר טעמא משום דקאי כר"א בן יהודה איש ברתותא. ור' אפרים פי' כר"מ ומבערין את הכל מלפני השבת ואופה מצה מערב שבת לאכול בשבת כדאיתא בתוספתא (פ"ג) במלתא דר"א שאופה מצה מע"ש דקאי כר"א בן ברתותא דאמר מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין התרומין וכו' וליתא דר"א בר צדוק דאמר תרומה מלפני השבת (דלא שייר), ומסתברא כרבי' אלפסי, ור"א בר צדוק לא פליג עלי' ר"א בן יהודה כלל דבנוסחאות דילן לית בהו מבערין את הכל מלפני השבת ובתרומה לחודה איירי אבל לחולין בזמנן כחכמים וכר"א בר צדוק בחולין ובתרומה נמי עבדי' כר"א בר צדוק דאמר תרומה לפני השבת ומיהא משיירין כר"א איש ברתותא והא דר"מ ליתא כלל דיחידאה הוא. ועוד דאמר אוכל מצה בשבת וגרסינן בירושלמי (פ"י ה"א) האוכל מצה בע"פ כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו ולוקה וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ו) ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתא לר"א בר צדוק כר"ג כמה דר"ג שני ליה בין חולין לתרומה כן ר"א בר צדוק כמה דתימא תמן הלכה כר"ג [ו]כוותיה הלכה כר"א בר צדוק והלכך עבדי' כמנהגא דילן בע"פ שחל להיות בשבת מבערין מלפני השבת ומשיירין מזון עד ד' שעות ואם רצה לאפות בע"ש אופה למוצאי שבת אופה ובאפייתו לא מצינו מחלוקת. וכ"פ רב אחא בעל הלכות מבערין כל מילי מקמי שבתא ומשיירין מזון ב' סעודות ורב נטרונאי אמר הלכה כחכמים בחולין וכר"א בר צדוק בתרומה אבל [ר'] מתתיהו אמר הלכה כחכמים ואין אופין מצה אלא בלילי מוצאי שבת מפני מראית העין שמא יזלזלו במצוה ויאכלו מצה ולאחר שמילא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו ואעפ"י שמותר לאפות מע"ש הדרו את המצוה ואפינן במו"ש ורבי' האי [כתב] מנהג נהגו בישיבות דשיור מזון ב' סעודות ומייחדין להו מקום כו'. ומנהג אבותינו לבער מלפני השבת ולאפות מצה מבע"ש ולאכלה בשבת כר"מ וגדר גדרו קדמונינו מפני המקילין שלא יבואו לידי איסור ובמו"ש אופין מצה כתקנה ואין לנו אלא כמנהג אבותינו לאפות מבע"ש ולא לטרוח באפיי' ביו"ט ולאחר אכילת מצה כ"כ וזריזין מקדימין למצות ומנהג בכל השנים לאפות אור י"ד קודם הביעור ואין לשנות המנהג.
<h2>דף כח.</h2>
ותנן ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ותניא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה מהלך בספינה מפרר ומטיל לים ואסיקנא לא שנא לים ולא שנא לשאר נהרות ל"ש חוטי ול"ש נהמא בעי פירור (דרבנן) [לרבנן]. ופסקו רבוותא דליתא לר"י, והכי מסתברא. חדא דהא איתותב. ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ור"א בר צדוק (מ"ט. וע"ע י"ג.) בי"ד שחל להיות בשבת קאמר. ומתני' דתמורה (ל"ג:) דחשיב חמץ בפסח חמץ שאסור בפסח קאמר. וא"נ אלו הן הנשרפין דקתני למעוטי שאינן בקבורה אתיא, כשאר איסורין דקא חשיב התם. והא דאמר רבא (ה':) ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ליתא וג' מילי דקאמר רבא ליתנייהו דרבא גופי' לא כר"ע ס"ל אלא כר' ישמעאל דמייתי לה מלא תזבח על חמץ דם זבחי והלכך בין [שלא בשעת ביעורו ובין בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד, ומאי דתניא אמר"י אימתי שלא] בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר [ליתא] ובפי' דר"י איכא פלוגתא ביני רבוותא (עי"ש י"ב:) ואיכא מאן דפסק כר"י וליתא.
<h2>דף מט.</h2>
ת"ר י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות ומשיירין מזון ב' סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ד' שעות דר"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע ולא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ותנן י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת (דר"א) [דר"מ] וחכ"א בזמנן ור"א בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן וחזינא פלוגתא ביני רבוותא ור"ח פי' כר"א בר צדוק בלא טעמא. ורבי' אלפסי אמר טעמא משום דקאי כר"א בן יהודה איש ברתותא. ור' אפרים פי' כר"מ ומבערין את הכל מלפני השבת ואופה מצה מערב שבת לאכול בשבת כדאיתא בתוספתא (פ"ג) במלתא דר"א שאופה מצה מע"ש דקאי כר"א בן ברתותא דאמר מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין התרומין וכו' וליתא דר"א בר צדוק דאמר תרומה מלפני השבת (דלא שייר), ומסתברא כרבי' אלפסי, ור"א בר צדוק לא פליג עלי' ר"א בן יהודה כלל דבנוסחאות דילן לית בהו מבערין את הכל מלפני השבת ובתרומה לחודה איירי אבל לחולין בזמנן כחכמים וכר"א בר צדוק בחולין ובתרומה נמי עבדי' כר"א בר צדוק דאמר תרומה לפני השבת ומיהא משיירין כר"א איש ברתותא והא דר"מ ליתא כלל דיחידאה הוא. ועוד דאמר אוכל מצה בשבת וגרסינן בירושלמי (פ"י ה"א) האוכל מצה בע"פ כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו ולוקה וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ו) ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתא לר"א בר צדוק כר"ג כמה דר"ג שני ליה בין חולין לתרומה כן ר"א בר צדוק כמה דתימא תמן הלכה כר"ג [ו]כוותיה הלכה כר"א בר צדוק והלכך עבדי' כמנהגא דילן בע"פ שחל להיות בשבת מבערין מלפני השבת ומשיירין מזון עד ד' שעות ואם רצה לאפות בע"ש אופה למוצאי שבת אופה ובאפייתו לא מצינו מחלוקת. וכ"פ רב אחא בעל הלכות מבערין כל מילי מקמי שבתא ומשיירין מזון ב' סעודות ורב נטרונאי אמר הלכה כחכמים בחולין וכר"א בר צדוק בתרומה אבל [ר'] מתתיהו אמר הלכה כחכמים ואין אופין מצה אלא בלילי מוצאי שבת מפני מראית העין שמא יזלזלו במצוה ויאכלו מצה ולאחר שמילא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו ואעפ"י שמותר לאפות מע"ש הדרו את המצוה ואפינן במו"ש ורבי' האי [כתב] מנהג נהגו בישיבות דשיור מזון ב' סעודות ומייחדין להו מקום כו'. ומנהג אבותינו לבער מלפני השבת ולאפות מצה מבע"ש ולאכלה בשבת כר"מ וגדר גדרו קדמונינו מפני המקילין שלא יבואו לידי איסור ובמו"ש אופין מצה כתקנה ואין לנו אלא כמנהג אבותינו לאפות מבע"ש ולא לטרוח באפיי' ביו"ט ולאחר אכילת מצה כ"כ וזריזין מקדימין למצות ומנהג בכל השנים לאפות אור י"ד קודם הביעור ואין לשנות המנהג.
וההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הגוים [וכו'] ומן הדליקה יבטל בלבו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד ועד כמה חוזר עד כביצה וסעודת אירוסין דאמרינן מבטלו דווקא סעודה הראשונה אבל סעודה שניה רשות ויחזור מיד. ואר"י אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד. א"ר יוסי אני שמעתי אירוסין וסבלונות. והל' כר' יוסי. ותניא רשב"א אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה.
